דינה דוידוף בבית משפט השלום ת.א. 19 01 80841 בתל אביב, 

התובעת

עו"ד דינה דוידוף 

מ.ר 48139

מרח' יסמין 13 , שוהם

טל. – 03 6053560 ; פקס. – 153 36053560

נ ג ד – –

הנתבע: אורי גרשוביץ ת.ז. 053972220

ע"י ב"כ עוה"ד רון לוינטל

מרח' יגאל אלון 155 , כניסה א' תל אביב יפו –

טל. – 03-5243344 ; פקס. – 03-5243355

כתב הגנה

בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקסד"א"), מוגש בזאת כתב הגנה מטעם הנתבע. הנתבע יהיה מיוצג לעניין דנן, על ידי משרד עורכי דין רון לוינטל בתל אביב והמען למשלוח כתבי בי דין יהיה כמתואר בכותרת. –

כל האמור בכתב הגנה זה נטען לחילופין ו/או במצטבר, הכול על פי הקשר הדברים.

כל סעיף בכתב ההגנה שלא אושר במפורש ע"י הנתבע יש לראותו כאילו הוכחש על ידו. בכל מקום שמוכחש סעיף בכתב התביעה, הכוונה היא גם לסעיפי המשנה שלו.

לפנינו תביעת "הפחדה" ו"השתקה", בגובה רבע מיליון שקלים, שמגישה עורכת דין (דינה דוידוף) כנגד בעל מקצוע, פנסיונר, שהפרוטה אינה בכיסו, אשר לו בחרה שלא לשלם על עבודתו, וכעת היא מבקשת להשתיק את ביקורתו ואת תיעוד ההליך המשפטי שהתקיים ביניהם בבית המשפט לתביעות קטנות.

אמנם הנתבע הוא הדיוט משפטי והתובעת דינה דוידוף היא עורכת דין, ואולם בכל זאת, התביעה הוגשה בניגוד להלכות משפטיות ידועות ללא הפירוט הנדרש, תוך בקשת סעדים של ניתן לבקש, בסכום – שאין לו ביסוס, ובאופן שהפסיקה מכירה בו כ"תביעת הפחדה" שיש לדחות ולחייב בגינה בהוצאות. נבהיר זאת בפרקים הבאים.

א. תחילה, הסיפור בתמצית:

1 . הנתבע הוא פנסיונר, אשר מתפרנס כיום מכתיבת ובניית אתרי תוכן באינטרנט.

2.  בשנת 2013 התקשרה התובעת (דינה דוידוף), שהינה אמנם עורכת דין ומגשרת, אך האתר המוזמן (מגן דוידוף) נועד למרפאתו הווטרינרית של בעלה.

3 . ואכן, הנתבע, בעבור התחייבות לסכום סימלי של כ- 1600 שקל בסך הכל, החל לבנות את האתר (מגן דוידוף), כאשר היקף העבודה הופך רב, הרבה מעבר למה שתוכנן בתימחור סימלי זה.

4 . המדובר היה בבקשות שונות ומשתנות, לשינוי רקע, צבע, מבנה, צורה, ואולם האתר לבסוף, אחרי השקעה לא מבוטלת של זמן, נבנה.

צילום מתוך האתר המוכן, שהכין הנתבע לתובעת (דינה דוידוף), מצ"ב ומסומן " 1 ."

5 . ברגע שהתקרב מועד התשלום, החלה התובעת (דינה דוידוף) "למשוך זמן" בתואנות שונות: מעבר דירה, שיפוץ מרפאה, עניינים אישיים שמעכבים ושלל תירוצים. מה למעבר דירה, האורך ימים אחדים, ולהלנת התשלום של הנתבע במשך שנתיים? אין לדעת.

6 . הנתבע פנה שוב ושוב אל התובעת (בעלת מגן דוידוף), וההתכתבות ביניהם תועדה. ניתן לקרוא בהתכתבות בין הצדדים כיצד התובעת מתחמקת במכוון מלהסדיר את התשלום לנתבע, שהוא כאמור פנסיונר, חי בצניעות, זקוק לתשלום (הנמוך ממילא), ומוצא עצמו "נלחם" בעורכת דין, מלחמה שלא תכנן.

7 . בשלב מסוים, בשנת 2015 , אחרי שנתיים של בקשות, דרישות ותחינות, כשהבין שהתובעת דינה דוידוף לא רוצה לשלם את הסכום הסימלי עבור העבודה, ומחפשת פגמים מלאכותיים כדי להימנע מהתשלום, הגיש נגדה תביעה קטנה בבית המשפט לתביעות קטנות.

8 . מטבע הדברים, נתבע הדיוט מול עורכת דין בבית המשפט, אינו מצב דברים הוגן. הנתבע התנהל לא נכון בהליך זה, ולמרות שהוצעה לו הצעה ולפיה יקבל חלק מהתשלום, נעלב מההצעה שלא שיקפה את היקף העבודה והטרחה, סירב לה, וכך, למרות שלפי הצעת השופט זכה בתביעתו, הוביל בלי שהוא מבין את המשמעות לדחיית התביעה – – בהסכמה.

מצ"ב פסק הדין ופרוטוקול הדיון, מסומן כנספח " 2 ."

9 . הנתבע הרגיש מרומה על ידי התובעת (בעלת מגן דוידוף) , וכל שיכול היה לעשות, וזאת במסגרת החוק, היה לכתוב את חוויותיו מהאינטראקציה איתה, אחת לאחת, באתר אינטרנט שהועלה לפני שנים אחדות (כך שהתביעה גם הוגשה בשיהוי ניכר).

10 . המדובר באתר שהעלה הנתבע , בתיאור מדויק, אובייקטיבי לחלוטין, שבו הוא מביא אל כל תכתובת המכתבים ביניהם (שהיוו חומר ראייתי בהליך המשפטי), בלי לכחד דבר, באופן מאוזן, נכון והוגן, כולל תכתובות הפוגעות בו (!) ועלבונות שהופנו כלפיו (!), וכן מתאר את כל מהלך המשפט, מה קרה אחת לאחת, ואף מציין כי הפסיד בו. ממש כמו היה עיתונאי בוחר לסקר את הדיון ואת מה שקדם לו, מתחילתו ועד סופו.

11 . תיאור של הליך משפטי, מוגן בהגנה מוחלטת לפי ס' 13 ( 7 ( לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 , ופרסום ראיות שהיוו חלק מהליך משפטי מוגן לפי ס' 13 ( 5( לחוק. הבעת דעה על בעל דין בהליך משפטי מוגנת לפי ס' 15 ( 5 ( לחוק, וכך גם הגנות 15 ( 2 ( ו- 15 ( 3 .)

12 . מה גם ובכתב תביעה זה, אשר הוגש באופן מרושל, אין פירוט של הפרסום או חלק הפרסום המהווה לשון הרע, וזאת בניגוד להלכת בית המשפט העליון, ומשאין הפנייה לפרסום ספציפי או לקטע פרסום מדויק, ממילא על התביעה להידחות.

13 . הניסיון של התובעת (דינה דוידוף) לפגוע בנתבע במטה לחמו ובזלזול בעבודתו ובפרנסתו, צלח בהליך – משפטי אחד, בו לא היה מיוצג. הניסיון להשתיק את הביקורת, את התיעוד והדיווח על אותו הליך, הוא שעומד על הפרק בתביעת השתקה זו.

14 . ושוב, סוברת התובעת (דינה דוידוף), שהיא עורכת דין, כי תוכל למחוץ את הנתבע, שהינו הדיוט משפטי, ושוב להכניעו מהסיבה שיהיה לא מיוצג, ולא יבין את אורחות ההליך המשפטי.

מכאן נולדה "תביעת הפחדה" זו, חסרת כל פרופורציות, בסכום אגדתי של רבע מיליון שקלים, הכולל דרישת התנצלות, שבפסיקה נקבע זה מכבר כי לא ניתן לבקשה. נדון בכל אלה בפרקים הבאים.

ב. היעדר פירוט פרסום לשון הרע, בניגוד להלכת בית המשפט העליון:

15 . תביעה זו, ודאי בגירסתה זו, לא הייתה צריכה לבוא לעולם. לא זו בלבד שבבסיסה של התביעה תלונה כלפי הנתבע על כך שסיקר, באופן מאוזן לחלוטין, הליך משפטי – שהתנהל בדלתיים פתוחות, והוא נהנה מהגנת ס' 13 ( 5 ( ו- 13 ( 7 ( לחוק איסור לשון הרע, הרי שגם אין בתביעה ממילא פירוט מינימלי של פרסום לשון הרע הנטען. הפוך והפוך בדברי הפולמוס הרבים, ואין בהם את ציטוט הפרסום בגינו היא הוגשה. משני טעמים אלה בלבד יש לדחות את התביעה על הסף. –

16 . בהתחשב בכך שהתובעת דינה דוידוף היא עורכת דין בעצמה, המייצגת את עצמה (בניגוד לפתגם הבריטי הידוע, המובא כאן בשפת עידון, ולפיו "עורך דין המייצג את עצמו, משרת לקוח בעייתי"), הרי הדברים חמורים שבעתיים: התביעה מוגשת כלאחר יד, בלא לפרט את הפרסום נשוא התביעה, וקל וחומר משעה שבסיס התביעה חסר היתכנות משפטית, ומוגן הגנה מוחלטת מפני תביעה.

17 . כאמור, בכתב תביעה בלשון הרע חלה חובה לפרט במדויק, מילה במילה, את הפרסום הנטען, ולרבות למי נאמר, מתי וכן פירוט האמור. ראה דברי בית המשפט העליון בע"א 594/66 שלום אהרוני נ' בנק י' ל' פויכטוונגר בע"מ (1967), פ"ד כא ) 1 ) 160 : "בתביעה על הוצאת דיבה, תנאי הכרחי הוא שפרשת התביעה תכיל פירוט המלים בהן השתמש הנתבע. … העדר פירוט כנ"ל, שולל קיומה של עילת תביעה. פרט לטענה כי "המערער הושמץ בלי הרף" ו"הוצאה עליו דיבה" לא מצאתי בפרשת התביעה או בתיקונים המבוקשים, כל פירוט של המלים שעליהן מבסס המערער את הדיבה ומשום כך, אין פרשת התביעה מגלה עילה לתביעה על הוצאת דיבה".

18 . הלכה זו של בית המשפט העליון קנתה לא אחיזה מאז. כב' השופט סולברג )עוד בטרם מונה לבית המשפט העליון( בת.א. 9871/02 שלמה גרבץ נ' יצחק אלישיב [פורסם בנבו] ( 2004 ) לעניין זה, בזו הלשון: "דין הוא, כי בכתב תביעה בעילה של לשון הרע יש לציין את העובדות המהוות את עילת התובענה. על התובע לציין בכתב התביעה את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע… המילים… מהוות את הבסיס העיקרי להקמת העילה, ובלעדיהן אין… המילים שנכתבו או נאמרו חייבות להיטען כעובדה קיימת, שאם לא כן אין כתב הטענות מגלה עילה" … מקובלים עליי דברי באי כוחו של – מר גרבץ … כי "מן הטעם שהתביעה שכנגד אינה מפרטת את כל עובדות ונסיבות עשיית הפירסומים הנוספים להם נטען, נשללת מן הנתבע שכנגד היכולת להתגונן כהלכה. כך למשל מבלי שיודע הנתבע שכנגד מתי נאמרו הדברים ומה היו נסיבותיה של כל הזדמנות כיצד יוכל לדעת אם בכלל עשה את הפירסום הנטען, ואם עשה אותו, באילו נסיבות. שמא עשה את פירסומו שם בתגובה ללשון הרע שנאמרה עליו? או אולי בפני רשות מוסמכת? האם יכול הוא לטעון לתום לב? ועוד כהנה הגנות שיכולות לעמוד – לו, אין הוא יכול לטעון להן, מהיותו מגשש באפילה". ולא על מר גרבץ היה לבקש פרטים נוספים בדיעבד. על מר אלישיב היה ליתנם מלכתחילה בכתב התביעה, כדי לאפשר למר גרבץ להתגונן כדבעי".

19 . לא ניתן לעקוב אחר טענותיה של התובעת עו"ד דינה דוידוף , שכן היא אינה מפרטת מה בפרסום אליו היא לא מפנה, מהווה לשון הרע. מקריאת התביעה כולה, אין לדעת על מה היא (דינה דוידוף) בכלל תובעת.

20 . בכל הנוגע לפרסום על בסיס לשון הרע, הרי על פי פסיקה מנחה של בית המשפט המחוזי, בע"א (י ם) – 4375/97 חי לטיף נ' אברהם בירנבאום, כלל הוא כי מרכיב ראשון בביסוס עילת תביעה בגין הפרת איסור לשון הרע מחייב את הוכחת הפרסום וזה כולל את הצגת הפרסום המהווה לשון הרע., במקרה זה, בפרשת לטיף נ' בירנבאום, ביקש התובע – שהפסיד בבית משפט השלום וערער על כך לתבוע בגין פרסום כלשהו, בלי שהציגו בבית – המשפט. אלא שגם בית המשפט המחוזי בערעור קבע כי נטל ההוכחה להבאת הפרסום לבית המשפט מוטל על התובע וכי כלל בסיסי בתביעה מסוג זה הוא הוכחת עצם הפרסום.

21 . ככלל, ראוי להפנות לתקנה 71 (א) לתקסד"א ולפי תקנה 78 חלה חובת פירוט. בע"א 476/90 מיטב הנדסה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מו) 4 ) 411 , בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה למחוק ולהביא לדחיית התביעה רק בגלל היעדר פירוט. שהרי "בכתב התביעה בעילה זו צריך התובע להצביע על העובדות המקימות את העילה, על כל מרכיביה – הפרסום, מרכיב לשון הרע ואחריותם של הנתבעים לכך. "תובע אינו יכול להסתפק בטענה שהנתבע הוציא עליו דיבה, והא חייב לציין בכתב תביעתו את "פירוט המילים, בכתב או בע"פ, בהן השתמש הנתבע" (המלומד שנהר, "לשון הרע", הוצאת נבו, עמ' 420 .)

22 . רעיון זה קנה לו אחיזה בפסיקה נרחבת. נציין רק כמה דוגמאות: בר"ע 7192–02–13 די. אס. פי. גרופ בע"מ נ' אלי אסולין בבית הדין הארצי לעבודה, הנסמך על ע"א 594/66 אהרוני נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ, פ"ד כא וכן גם המר' (מחוזי י ם) – 688/66 119/53 היועץ המשפטי לממשלת ישראל נ' קול העם בעירבון מוגבל, פ"מ ח 396 ( 1953 ). וכן גם: "יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט" ברע"א 291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ.

23 . ראה גם סע"ש 32881–06–15 רות עשור נ' מ"י, בבית הדין הארצי לעבודה, באותו עניין, שם יישם כבוד השופט פרנקל את הלכת אסולין (ס' 14 להחלטתו) לאחר איזכור הלכת פויכטונגר והציטוט מספרו של המלומד שנהר: התובעת בתביעתה ובתצהירה לא עמדה בכללים האמורים והלשון בה נקטה הייתה כללית מבלי שהיא מפרטת במדויק את האמירות בגינן טוענת היא להוצאת דיבתה. כך בתצהירה נקטה התובעת לשון כללית לפיה הנתבעת 2 נהגה "להכפיש את שמה" "לדבר בגנותה", "להעלות טענות שווא", "למסור הודעות כוזבות" אשר מטרתם להשחיר את שמה (סעיפים 86–87 לתצהיר התובעת) וכן בדבר "מעשים המיוחסים לנתבעת 2 ואשר הופנו אליה במהלך העסקתה". עוד טוענת התובעת כי העובדה שקיבלה נזיפה בעקבות התנהלותה של הנתבעת 2 פגעה בה קשות ו"הוציאה דיבתה רעה" (סעיף 102 לתצהיר התובעת). טענות כלליות אלו של התובעת כלפי הנתבעות אינן עומדות בכללים האמורים ועל כן אין התובעת זכאית לפיצוי בגין אלו.

24 . מאז הקביעה בפרשת אסולין, בבית הדין הארצי לעבודה נדונו מספר ערעורים על מחיקת תביעה בגין היעדר פרסום מספק. כך בבר"ע 4656–05–14 צינדר נ' גידרון וכן סע"ש 10773–11–13 מלול נ' טהרני שם נכתב "תמצית ההלכה לעניין הפירוט הנדרש של הרכיבים לעיל הובהרה בעניין אסולין (ס' 14 לפסק דינה של כב' השופטת לאה גליקסמן): "אין בידינו לקבל את טענת העובד כי כדי להקים את יסודות העוולה נדרש התובע לפרט רק את האמירות שנאמרו בפועל, והוא אינו נדרש לפרט את נסיבות הפרסום ועובדות נוספות מועד הפרסום, מקום בו בוצע, המסגרת בה נאמרו האמירות, – זהות המפרסם וכו'. כאמור, על התובע להוכיח לא רק את מרכיב "לשון הרע" אלא גם את מרכיב ה"פרסום" ואת "העובדות שמהן נגזרת אחריותו של כל אחד מהנתבעים".

אכן, המרכיב העיקרי והחשוב ביותר הוא מרכיב "לשון הרע", ובנוגע אליו נקבע, כאמור, כי יש לפרט במפורש בכתב התביעה את המילים שנכתבו או שנאמרו. אולם, אין בכך כדי לפטור את התובע מליתן פירוט גם של שני המרכיבים האחרים. הדברים אמורים במיוחד לגבי מרכיב ה"פרסום" שכן "יסוד הכרחי בעוולה ובעבירה של לשון הרע הוא שלשון הרע פורסמה, .. לשון הרע חייבת לשאת ביטוי חיצוני היוצא מהנתבע או מהנאשם" (שנהר, ע' 85 ). נבהיר, כי אין משמעות הדרישה לפירוט המרכיבים האחרים כי בהיעדר מידע מלא בידי התובע אודות נסיבות הפרסום, כגון יום ושעה מדויקים בהם בוצע הפרסום, תימחק התביעה על הסף בשל היעדר עילה. אולם על התובע לתת פירוט בסיסי לכל מרכיב מעילת התביעה. כך, למשל, בהיבט הזמן, יהיה על התובע לפרט את תחום פרק הזמן בו בוצע הפרסום, אם אין בידו מועד מדויק".

25 . על מנת שלא להכביד עוד, והגם שיש פסיקות רבות נוספות לעניין זה, נסתפק באלה לעת עתה. ואולם, אין זה הפגם היחיד בתביעה זו.

ג. הפרסום מוגן בהגנה מוחלטת ממילא בהיותו סיקור נכון והוגן להליך משפטי:

26 . גם עניינית, אם נסיק מתוך הדברים, כי התובעת (דינה דוידוף) מלינה על אתר אינטרנט המפרט הליך שהתנהל (בדלתיים פתוחות) ועל הסיקור שלו, המוגן לפי ס' 13 ( 7 ) לחוק איסור לשון הרע, שהוא סעיף "פרסומים מותרים" בחוק, המפרט בס' 13 ( 5) כי "לא ישמש עילה למשפט אזרחי או פלילי פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל – סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או – בהחלטתם, או פרסום שנעשה על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור".

27 . לפי ס' 13 ( 7) לחוק, לא שימש עילה למשפט אזרחי או פלילי "דין וחשבון נכון והוגן על – מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות ( 5 ) או ( 6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21 ."

28 . עיון באתר האינטרנט המדובר מראה כי הוא מציג את טענות התביעה, טענות ההגנה, חליפת ההתכתבויות בין הצדדים שהיוו חומר ראייתי במסגרת הטענות, פירוט על שהתרחש בדיון, ולרבות מסקנתו של הנתבע כי הוא נכשל בתביעה זו.

29 . ודוק: לא מדובר בחוסר אפשרות להגיש תביעה בגין חוק איסור לשון הרע בלבד אלא נאמר בפתח הסעיף כי דברים אלו "לא ישמשו עילה למשפט פלילי או אזרחי".

30 . חד וחלק כלל לא ניתן לתבוע אחר בגין סיקור של דין וחשבון נכון והוגן ועל ההגנה – המוחלטת של ס' 13 לעניין ס' 13 ( 5) ולפיכך גם ס' 13 ( 7), ראה קביעת בית המשפט העליון, רע"א 1104/07 עו"ד חיר נ' עו"ד גיל, כפי שיפורט גם בהמשך.

31 . כלומר בהתאם לחקיקה ולהלכה, המדובר בהגנה שהינה בגדר "הגנה מוחלטת" ואין זה רלוונטי אם מדובר בפרסום שנעשה בזדון או ממניעים לא כשרים. קיומה של ההגנה איננו תלוי בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום לב.

32 . בעניין זה ניתן להפנות לספרו של המלומד א' שנהר, דיני לשון הרע נבו הוצאה לאור בע"מ, תשנ"ז – 1997 בעמוד 191 :"אדם המפרסם לשון הרע בנסיבות סעיף 13 ייהנה מהגנה גם אם הפרסום יהיה כוזב וגם אם פעל בזדון, מסיבה זו זכו ההיתרים שבסעיף 13 להיקרא "ההגנות המוחלטות".

33 . הדברים זכו לחידוד על ידי בית המשפט העליון בדנ"א 7025/09 עו"ד ח'יר נ' עו"ד גיל, שם נקבע כי כל כתבי בי דין בהליך משפטי, מוגנים מפני תביעת לשון הרע בחיסיון – מוחלט (מפי נשיאת בית המשפט העליון), כלומר כל התכתובות בין הצדדים שהופיעו באתר, וכן סיקור ההליך המשפטי עצמו.

34 . כך קובע ביהמ"ש העליון בדיון הקדם לדיון הנוסף בעניין חיר נ' גיל באופן שאינו מצריך כל תוספת מעבר לציטוט: "יש לזכור כי הליכים משפטיים רבים כרוכים מטבע הדברים בהשמעת דברים לא נעימים לאוזן מצד בית המשפט כלפי המעורבים בהליך, ומצד המעורבים בהליך האחד כלפי השני. בוודאי טוב הדבר שההתבטאויות במסגרת הליך משפטי יהיו מתונות ומתוחמות ככל האפשר, במיוחד אם יש בדברים משום חשש ללשון הרע. אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (ראו ע"פ 53/49 וייל נ' היועץ המשפט, פ"ד ג 93 , 103–104 ). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13 ( 5 ) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח) 2 ) 620 , 624 ; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93–88 .)

…מכל מקום, הדין המצוי סעיף – 13 ( 5) לחוק איסור לשון הרע אינו כולל הגבלה – תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו – ראוי. חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה. ודאי כך מקום – שבו מדובר בחריג לחופש הביטוי; גם חריג ברור ומכוון עשוי להיפסל בשל אי חוקתיות – ובודאי שאין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע. קל וחומר כך במקום שבו, כבענייננו, יש הגיון ויש תועלת לבחירת המחוקק הן בשל העיקרון בדבר חופש הביטוי הן בשל הצורך לקיים את האינטרס בדבר קיום הדיון המשפטי באופן חופשי. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13 ( 5 "…)

35 . מאז הלכת בית המשפט העליון התרבתה פסיקת בתי משפט השלום ולא היה מקום – לערער על כך לבתי משפט מחוזיים או לבית המשפט העליון. הנה מקבץ פסיקה שנוצר מאז ההלכה של העליון: ביום 19/12/09 פסקה כבוד השופטת בלכר ב(ראשל'צ) 988/08 ירון גרון נ' ישראל טווילי, בעניין דומה. ביום 26/11/12 פסקה כבוד השופטת נדאף ב(טבריה) 42826–07–11 עזאיזה נ' עזאיזה, בעניין דומה. כמו כן, ביום 06/05/10 פסקה כבוד השופטת אביגיל כהן ב(תל אביב) 21135–10–09 חיים דהרי נ' מיכאל יעיש, בעניין דומה. בנוסף, ביום 11/10/10 פסקה אותה כבוד השופטת כהן ב(תל אביב) 43962–03 – עו"ד חיים זאב דויטש נ' עו"ד גיא רייזר, בעניין דומה. זאת ועוד, ביום 29/12/10 שוב, פסקה אותה כבוד השופטת כהן ב(תל אביב) 11880–70–10 עו"ד מרדכי חולודנקו נ' עו"ד פז מוזר ואח', בעניין דומה. ביום 11/01/10 שוב, פסקה אותה כבוד השופטת כהן ב(תל אביב) 173742–09 עדי ז'ורבין נ' שרית בר תנא, בעניין דומה. וכן הלאה.

36 . מעבר לכך, אין התובעת (דינה דוידוף) יכולה לטעון כי הפרסום לא נעשה תוך כדי, מאחר ומכתבי התראה בטרם הגשת תביעה ותכתובות בין הצדדים המהווים ראיות מוגדרים בפסיקה כ- "תוך כדי דיון" והדבר הוכרע בפסיקה בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, שם נקבע כי "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך ומשמשו כהלכה", יהווה חלק מהדיון.

37 . בע"א 1682/06 , רסקין נתן עו"ד נ' אברהם לב, אשר ניתן בטרם הלכת חיר גיל בבית משפט העליון, ששם נאמר ביחס למונח "תוך כדי דיון": "המבחן לטעמי לכאורה אינו לפי המקום, אלא פונקציונאלי לפי הענין. דהיינו "תוך כדי הדיון" הכוונה, כפי שנקבע בפס"ד חטר ישי, שיש זיקה ממשית לדיון, ושהדברים כרוכים במילוי התפקיד, וכפי שנקבע בפסיקה שסקרתי, כך גם לגבי הליכים ומסמכים בכתב שרואים בהם חלק מהדיון כיוון שיש להם קשר וזיקה לדיון. זאת תוך מתן פרשנות רחבה לענין הזיקה הנדרשת, באופן שתביא לידי ביטוי את הכוונה להקנות חסינות רחבה, כשהקשר איננו למקום וזמן הדיון, אלא לזיקה לדיון. ברגע שיש זיקה לדיון, במובן הנ"ל, החסינות הינה מוחלטת". בעניין זה, כב' השופטת כב' לבהר שרון הסכימה עם הדברים שנאמרו וקבע כי יש לתת למונח "תוך כדי דיון" פרשנות מרחיבה ולפיה כל נשוא המחלוקת בין הצדדים, לרבות מכתבי התראה וניהול משא ומתן ייחסו תחת המינוח "תוך כדי דיון.

38 . מכל האמור לעיל, נראה כי אין לתביעה שלפנינו ידיים ורגליים, ודינה להידחות על הסף בשל חוסר היתכנותה. התביעה, שאמנם לא פורטה כנדרש ולא נכתב מה הפרסום בגינו הוגשה, מתבססת על דיווח הנוגע להליך המשפטי, וככזה הוא מוגן ממילא לפי חוק איסור לשון הרע, כאשר בחוק נכתב במפורש כי לא ניתן להגיש תביעה הנוגעת לסיקור נכון והוגן של הליך משפטי, ושל כתבי הטענות על תוכנם וההתכתבויות המקדימות לו.

39 . בהערת שוליים יצוין: לא נסתר מעינינו כי על פי רוב, בכתב הגנה אין צורך בהרחבת פסיקות ומראי מקום ודי בציון ההגנה העומדת לרשות בעל הדין, אך מאחר ולדעת ב"כ הנתבע עשוי קדם הדיון להיות הדיון האחרון בתיק, וכדי להקל על בית המשפט, פורטו בהרחבה מספר פסיקות (קמצוץ מתוך עשרות) וזאת על מנת לפשט את הדברים ולסיימם כבר באיבם וזאת על מנת לחסוך בזמן שיפוטי.

ד. פגם נוסף בתביעה לא ניתן לבקש סעד של התנצלות: –

40 . בכתב התביעה, מעבר לסעד הכספי, דורשת התובעת (עו"ד דינה דוידוף בעלת מגן דוידוף) כי בית המשפט הנכבד יורה על פרסום התנצלות, אולם הסעד המבוקש אינו מצוי בסמכות עניינית של בית משפט זה.

מדובר בשגיאה משפטית.

41 . הבקשה לפרסם התנצלות הינה למעשה בקשה למתן צו אשר הינו בסמכות בית משפט מחוזי, ודבר זה גם נקבע זה מכבר בפסיקה. על התובע היה לבקש לפצל סעדים, לדרוש התנצלות (שאינה מופיעה כלל בחוק איסור לשון הרע) כצו עשה בבית המשפט המחוזי – שכן מדובר בצו הניתן עבור דבר שלא ניתן לכמתו בכסף, ולנהל את יתרת התביעה בבית משפט השלום (או בבית המשפט המחוזי כאמור).

42 . צו מסוג "פרסום התנצלות" הוא צו שלא ניתן להעריך שוויו ומצוי לפיכך בסמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי לפי ס' 40 ( 1 ( לחוק בתי המשפט )נוסח משולב(, התשמ"ד- 1984 . הדברים מעוגנים בפסיקה ענפה: כך נקבע בבית משפט השלום בת"א בפרשת מיקי רוזנטל ועידן עופר, בעניין תביעת הדיבה שזכתה לפרסום רב בנוגע לסרט "שיטת השקשוקה", להלן בש"א 153607/08 בת.א. 11107/07 , עידן עופר נ' מיקי רוזנטל.

43 . בפרשה שזכתה לפרסום רב, בת"א 32235–03–10 בעניין של ארגון המורים ויו"ר הנהלת הארגון רן ארז נגד "ישראל היום" והכתב מרדכי גילת, קבעה כבוד השופטת שבח הלכה מנחה בבית המשפט המחוזי, לפיה גם בית משפט מחוזי אינו רשאי להורות לנתבע לפרסם התנצלות (הוגש ערעור לעליון ושם התיק נגמר בהסדר פשרה, אולם ההלכה בדבר ההתנצלות עודנה תקפה), כך שלגישת בית משפט המחוזי בתל אביב, לא רק שאין סמכות עניינית לבית משפט זה (או לבית המשפט אליו הוגש התיק מלכתחילה), אלא שאין סמכות בכלל לפי החוק לפסוק כמבוקש וכפי שנקבע בפסק הדין: "המסקנה העולה מן האמור לעיל היא שבית המשפט אינו מוסמך להעניק לתובע סעד הכופה על נתבע לפרסם בפומבי התנצלות בפניו, גם אם קבע כי זה האחרון פרסם אודות התובע לשון הרע, ומשכך אני מורה על מחיקת סעד זה מכתב התביעה".

44 . הלכה זו ראתה אור בפסקי דין נוספים. כך, בת.א 42162–01–12 רווה ואח' נ' כריסי ואח', כב' השופט יעקב שקד בבית משפט השלום בהרצליה דן בתביעות הנוגעות לסכסוך בין שותפים במקרקעין בהרצליה ובמסגרתה נדונה גם תביעת לשון הרע שבה דרשו התובעים כי בית המשפט יורה לנתבעים לשלוח מכתב לרשויות שבו יצוין כי הפניות נשוא המקרה שם אינן אמת, אולם בית המשפט חזר על ההלכה בעניין ארגון המורים וקבע: "אשר לסעיף 6 , בו מתבקש סעד של העברת כל פניות הנתבעים לרשויות וחיוב במשלוח מכתב לרשויות שבו יצוין כי הפניות אינן אמת: לחלק הראשון, הרי שעסקינן בהליך גילוי מסמכים שבוצע בתיק זה. לחלק השני, אציין כי ההלכה הפסוקה קובעת כי לא ניתן לכפות בפסק דין על נתבע לפרסם התנצלות )ראו ת"א )מחוזי ת"א( 32235–03–10 ארגון המורים ואח' נ' עיתון ישראל היום ואח' ) 2011 .")

45 . וכן בת.א 22933–09–09 קיי.אס.פי מחשבים (תל אביב) בע"מ ואח' נ' גלובס פבלישר עתונות ( 1983 ) בע"מ ואח' בית משפט השלום בתל אביב יפו מפי כב' השופטת ריבה ניב חזרה על הלכת ארגון המורים ביחס לפרסום התנצלות וקבעה: "באשר לסעד ההתנצלות, כבר נפסק כי בתי המשפט אינם מוסמכים לתיתו, (ר' החלטת כב' הש' שבח בת"א (ת"א) 32235–03–10 ארגון המורים בבתי הספר העל יסודיים, בסמינרים ובמכללות ואח' נ' עיתון "ישראל היום" ואח( ") 2011 ) [פורסם בנבו].

46 . על כן ולאור ההלכות במתן סעד של התנצלות, בית המשפט הנכבד נעדר סמכות עניינית ליתן את הסעד המבוקש ולכן יש למחוק או לתקן את כתב התביעה גם מסיבה זו.

ה. התייחסות בתי המשפט לתביעות הפחדה והשתקה:

47 . כפי שהדבר מסתמן, התביעה הינה שגגה אחת גדולה מבחינה משפטית, וכל מטרתה הוא ליצור תביעת הפחדה/השתקה כנגד הנתבע, שביקש לספר את סיפורו, ולתעד ולדווח אודות ההליך המשפטי שעבר מול התובעת (דינה דוידוף) . בתמורה, לא זו בלבד שלא שילמה לו על עבודתו, וגררה אותו להוצאות משפטיות, היא גם מבקשת למנוע ממנו את זכות הדיווח, באמצעות תביעה של רבע מיליון שקלים, כדי שזו תשתק אותו.

48 . לאחרונה בתי המשפט דוחים תביעות אלה וגם פוסקים הוצאות כנדרש. טול לדוגמא, את פסק הדין במקרה של ת.א. (פ"ת) 47202–10–14 לאופק תיירות טבע בע"מ נ' שמול, שהסתיים בדחיית התביעה שבו נפסקו הוצאות בגובה 15,000 שקלים, תוך שצויין כי:

"אני קובעת כי מעשיו של הנתבע לא חרגו ממחאה צרכנית מותרת, וכי התביעה נועדה להשתיקו על ידי יצירת הרתעה כספית בסכום חסר פרופורציה של 300,000 שקלים…".

49 . וראה החלטה לדחות תביעה על הסף תוך חיוב ב- 15,000 שקלים, אפילו עוד בטרם הגשת כתב הגנה, רק מפאת היותה תביעת השתקה והפחדה, בהליך המסומן ת.א. (פ"ת) 12217–12–16 בוגבו ישראל בע"מ נ' רבקה שמס שם ביהמ"ש שוכנע שמדובר ב"תביעת – השתקה", דחה את התביעה על הסף וקבע: "כל הפרמטרים לעניין פערי הכוחות בין הצדדים, הגשת תביעה על סכום נטול אחיזה במציאות המשפטית, העדר בסיס משפטי ועובדתי סביר, ומגמה ברורה להשתיק הבעת דעה ביקורתית קיימים כאן באופן מובהק".

50 . עוד קבעה השופטת כי מדובר בתביעה טורדנית וקנטרנית שהיא גם נעדרת עילה, ובהתאם לדין ולפסיקה, יש להורות על מחיקת התביעה על הסף תוך חיובה של בוגבו בהוצאות בסך 15,000 שקל. גורל דומה, לטעמנו, צפוי לתביעה זו כאן.

51 . מדובר בתביעה מופרכת, תביעת הפחדה חסרת פרופורציות, בגין הבעת דעה לגיטימית אודות אירוע שקרה ודיווח נכון והוגן על ההליך המשפטי. מה גם, וברגע שיינתן פסק דין בתיק, הוא הרי יתפרסם בחוצות העיר, והנזק שייגרם לתובעת (בעלת מגן דוידוף) יהיה פי כמה וכמה מזה ש"גרם" הפרסום המקורי (שכלל לא הצביעה על החלק בתוכו שלהבנתה מהווה לשון הרע). על כן, אין תבונה רבה בהגשת תביעה זו.

52 . זוהי תביעת הפחדה קלאסית, שכל ייעודה הוא להמיט אימה על הנתבע, המקבל את המעטפה לביתו, משל הוא עומד לשלם סכום אדיר לתובעת (בעלת מגן דוידוף), ומשכך עליו לזחול למחילתו, מפוחד עד אימה, מוכן להתרפס, להבטיח כל דבר, להשפיל עצמו ובלבד שהתביעה – האיומה נגדו תימחק. ולא כך היא מדובר בתביעת סרק. הפוך בה והפוך בה ודבר אין – בה.

53 . בכל הנוגע לדרישה לדחיית התביעה ולפסיקת הוצאות, נסתמך גם על כב' השופט אור אדם, סגן הנשיאה בבית משפט השלום בקריית גת בת.א 62455–12–13 יניב ס.א לבניין ופיתוח ( 1983 ) שותפות רשומה ואח' נ' יחזקאל אשר התייחס לטענה שהעלה הנתבע (שם) בכל הנוגע לתביעת הפחדה מצד התובעת (שם) ולדרישה לפסיקת הוצאות כדלקמן:

"נמצא איפוא, כי הדוקטרינה של "תביעת השתקה" במובנה האמריקאי טרם אומצה באופן מלא במשפט הישראלי. יחד עם זאת, נראה לי כי גם מכוח הפסיקה הקיימת, אם בית המשפט משתכנע כי המניע העיקרי להגשת התביעה היה הרתעה של הנתבע מפני הטחת ביקורת עניינית ומוצדקת בתובע, וכאשר סכום התביעה איננו מידתי רשאי בית המשפט – להביא בחשבון עניין זה במסגרת מערכת האיזונים הכוללת, הן כמשקל נוסף לעבר הטיית הכף לדחיית התביעה, והן כשיקול משמעותי בפסיקת ההוצאות".

ו. הכחשות מפורשות לכתב התביעה:

54 . הכתוב בס' 2–3 מלמד מדוע אין זה ראוי שעורך דין ייצג את עצמו. הדברים כתובים בלשון משתלחת, אישית. הכתוב מוכחש, לרבות המילים "מתועב, שפל ומרושע", שכאשר גם הן תופענה בעתיד באתר אינטרנט שיסקר הליך זה, ודאי לא ישפרו את תדמיתה של הכותבת (דינה דוידוף).

55 . הנתבע לא "חדר לחייה הפרטיים" של התובעת (בעלת מגן דוידוף), וממילא התביעה לא הוגשה בגין הפרת הפרטיות. הנתבע מתעד את ההתקשרות בין השניים, כפי שמתיר לו החוק, ואת ההליך המשפטי שהתקיים ביניהם. לנתבע אין מטרה "להלבין פנים" כי אם להציג את הדרך הלא הוגנת שבה נמנע ממנו תשלום עבור עבודתו.

56 . יובהר כי הנתבע לא פרסם "כזבים" כלשהם, והתובעת (בעלת מגן דוידוף) נמנעת מלהציג מקרה קונקרטי כלשהו של "כזבים" או של "חדירה לחייה הפרטיים". התביעה כולה כתובה בלשון סיסמאות כלליות.

57 . כך גם הכתוב בס' 4–5 שהינו בשפת רמז אודות היות החיים הפרטיים והעסקיים "שלובים זה בזה", בלי הבאת כל דוגמא קונקרטית, והטענה שבאתר מופיעים "כזבים כה בוטים", שכאמור, אינם מפורטים ואי אפשר להתייחס למי מהם ולהפריך את הטענה לגביו כי הוא "כזב".

58 . האמור בס' 6–7 , שגם הוא כתוב בשפת רמז בלי פירוט והסבר, לפחות מכיל הודאת בעל דין כי הנתבע יצר עבור התובעת (דינה דוידוף) אתר (מגן דוידוף), כי היא התעכבה בטיפול מולו מסיבות שאינן תלויות בו ("לא היה לה היכולת והזמן לטפל"), וכי לו היה מחכה (לא ברור עד מתי, הנתבע חיכה כשנתיים בטרם תבע), היה מקבל לבסוף את התשלום המגיע לו (כ- 1600 שקל, שהיו משולמים לו, תיאורטית, אחרי שלוש שנים או ארבע, בעבור עוד שינויים רבים באתר ושעות עבודה רבות).

59 . הכתוב בס' 8–9 אינו מוכחש.

60 . הכתוב בס' 10–11 הוא שוב הודאת בעל דין על כך שהתובעת (בעלת מגן דוידוף) הזמינה עבודה (הקמת אתר מגן דוידוף) מהנתבע, לא שילמה עליה מטעמים שלא קשורים בו, וכעסה (הוא "הטריד" אותה) בזה שביקש את התשלום עבור העבודה שביצע. כאילו הנתבע, פנסיונר הזקוק לתשלום, "אשם" בעיכוב בשיפוץ בביתה של התובעת או במרפאתה.

61 . הכתוב בס' 12–13 מהווה הודאת בעל דין כי מה שפורסם באתר הוא אכן התכתבויות בין התובעת (בעלת מגן דוידוף) לנתבע באשר לטענת החוב (שהוצגו גם בהליך המשפטי), כפי שהיא מכנה זאת "לא נגענו" (כלומר הדברים הוצגו כמות שהם, בלי עריכה ושינוי), וכידוע (וראה לעניין – זה ס' 2 ( 5 ) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 ( יכול כל צד בשיחה כתובה, הנמען או הכותב, למסור, להעתיק, לפרסם או להעביר את השיחה ביניהם לכל גורם. בדיוק כשם שכל צד שהשתתף בשיחה מוקלטת, יכול להעבירה או לפרסמה, גם ללא רשות האחר.

62 . הכתוב בס' 14 מוכחש ומהווה הסבר דחוק של התובעת (בעלת מגן דוידוף) לכך שלא שילמה לנתבע עבור עבודתו, תוך שהיא מטילה דופי בעבודה או בהיקפה.

63 . הכתוב בס' 15–17 כתוב גם הוא בסיסמאות ולא בדוגמאות קונקרטיות. השימוש בשמה של התובעת (דינה דוידוף) כדי לספר אודותיה, בתמונתה או ב"התכתבויות ההזויות" (ציטוט מדויק) שקיימה עם הנתבע מותר. חוק איסור לשון הרע ממילא אינו החוק הרלבנטי לטענות – נגד כל אחד מרכיבים אלה. ה"מסקנה" כי יש "שתי פגיעות" ודאיות בתובעת, אליה היא מגיעה בס' 17 , אינה מנומקת כלל. אילו פגיעות? מדוע שתיים? רק לה הפתרונים.

64 . ס' 18 ממשיך במסורת שבה התחיל כתב התביעה הרבה מלל, שום דבר קונקרטי, הכל – בסיסמאות. "פרסומים כוזבים" (אלו?), "קווים אדומים", רצון "לעשוק" את התובעת בעלת מגן דוידוף (נזכיר כי המדובר בבקשה לקבל, אחרי שנתיים, כ- 1600 שקל עבור עבודה רבה), ומתוך פיזור הדעת כניראה, לפתע מתברר כי המדובר ב"תובעים" ולא רק ב"תובעת". מי עוד תובע מלבדה? איננו יודעים.

65 . הכתוב בס' 19–20 הוא שוב כללי מאוד ומדבר על "פיצוי לא ממוני" ו"פיצוי ממוני" שכמובן חייבים בהוכחה, וכזו לא הוצגה. הטענה לרשעות וזדון לא הוכחה.

66 . ס' 21 מפנה להגנת תום הלב של ס' 17 (א) לחוק, ש"נשללה" מהנתבע לטענת התובעת (בעלת מגן דוידוף), אך עיון בסעיף החוק אליו הפנתה דינה דוידוף מגלה כי המדובר בסעיף העוסק באמצעי תקשורת:

"פורסמה לשון הרע באמצעי תקשורת לא תעמוד הגנת תום לב לעורכו, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת אם הנפגע, או אחד הנפגעים, דרש ממנו לפרסם תיקון או הכחשה מצד הנפגע ולא פרסם את התיקון או ההכחשה בכותרת מתאימה במקום, במידה, בהבלטה ובדרך שבה פורסמה אותה לשון הרע, ותוך זמן סביר מקבלת הדרישה ובלבד שהדרישה היתה חתומה בידי הנפגע, שהתיקון או ההכחשה לא היה בהם משום לשון הרע או תוכן בלתי חוקי אחר וארכם לא חרג מתחום הסביר בנסיבות" . קשה להבין את הקשר בין סעיף זה לבין הנתבע או המקרה שלפנינו.

67 . ההפנייה בס' 22 לחוק הגנת הפרטיות היא הפנייה סתמית בלי להסביר איזה סעיף בחוק הופר, באיזו דרך, ושוב בלי להציג מקרה קונקרטי או פרסום. בקצירת האומר יובהר כי – אותה הגנת ס' 13 ( 5 ) ו- 13 ( 7) של חוק איסור לשון הרע, מופיעה ככתבה וכלשונה בס' 18 ( 1 ) לחוק הגנת הפרטיות. ככלל, גם יתר הגנות ס' 18 חלות על המקרה כאן, וכך גם הגנת ס' 15 ( 5 ) לחוק איסור לשון הרע שס' 18 ( 1()ו( לחוק הגנת הפרטיות מכיל כטענת הגנה.

68 . עוולת הרשלנות המופיעה בס' 23 היא עוולה הנדרשת בהוכחת נזק ממשי, שכלל לא הוצג ופורט. מעבר לזאת, ידוע הכלל כי כאשר יש עוולה פרטיקולרית אין לבוא עם עוולה אחרת, כללית. במילים אחרות אין "כפל מבצעים". –

69 . כאן "קופצת" התביעה, היישר מס' 23 אל ס' 30 . בס' 30 מוזכר חוק יסוד:כבוד האדם וחירותו. מובן שאין פיצוי כספי מכורח חוק זה, המשמש לטענות חוקתיות בהליכים מינהליים. בכל אופן, את כבודו של הנתבע רמסה התובעת (בעלת מגן דוידוף) לכל אורך הדרך, וחבל שלא שיננה לעצמה חוק זה מלכתחילה.

70 . מוכחש האמור בס' 31 לגבי עצם הזכות לפיצוי, קל וחומר דרך חישוב הפיצוי, שבה דורשת התובעת 100,000 שקל על "לפחות תיק אחד שלא הגיע לתובעת", כשהמדובר בתיק ערטילאי לחלוטין, דימיוני, שהיא משערת, שלא התקבל מסיבה זו, ושגם לו היה מתקבל, הייתה גובה עליו שכר טרחה של 100,000 שקל. נשאלת השאלה מדוע עורך דין – הגובה 100,000 שקל על טיפול בתיק ממוצע, לא יכול היה לשלם 1600 שקל לפנסיונר שעבד עבורו?

71 . גם יתר הדרישות בסעיף זה אינן מוצדקות ומוכחשות. ומובן שצו לקבלת "התנצלות" – הוא צו חסר פשר, שהוגש גם בחוסר סמכות עניינית, ועל כן ס' 32 מוכחש בחלקו.

72 . סיכום ודרישה להוצאות:

73 . מכל המקובץ עולה כי המדובר בתביעה חסרת פשר שלא זו בלבד שלא הוגשה כנדרש – (ללא פירוט והצגת הפרסום או חלק הפרסום המהווה לשון הרע, תוך דרישת התנצלות המנוגדת להלכות), שכל מטרתה "השתקה" וסתימת פיות של ביקורת על התנהלות התובעת (בעלת מגן דוידוף), הרי שהיא גם הוגשה בגין תוכן שלא ניתן לתבוע בתביעת לשון הרע דיווח נכון – והוגן של הליך משפטי שהתקיים, ולרבות הראיות והטענות המשפטיות.

74 . דומה הדבר לעורך דין שאינו מרוצה מתוצאת פסק דין, ומבקש לתבוע את "פדאור", "תקדין", "נבו", "לואו דאטה" ומנועי חיפוש אחרים, אולי גם את "גוגל", על עצם הצגת פסק הדין ה"פוגע בו".

75 . יכולה הייתה התובעת (בעלת מגן דוידוף), מלכתחילה, לשלם לנתבע את הסכום המזערי והסימלי, של כ- 1600 שקל, שביקש עבור עבודה של מספר חודשים, בטיפול בגחמות שונות שלה בעיצוב אתר האינטרנט שבנה עבורה (אתר שקיים עד היום ברשת). משבחרה שלא לשלם, להוליכו בכחש, לנצלו ולפגוע בו, אין לאפשר לה גם למנוע ממנו לספר את סיפורו. בדייקנות, באופן המוסר גם את גירסתה, ותוך שהוא מפרט את תחושותיו לגבי הפסדו המשפטי.

76 . מכאן שהתביעה לא הייתה צריכה לבוא לעולם, ודאי לא בגירסתה זו על שלל פגמיה – היעדר פירוט, צו התנצלות חסר סמכות, אי הצגת מקרה קונקרטי כלשהו, הסכום המופקע וכו'. יש לדחותה ולפסוק הוצאות משפט ושכר טרחה בגינה.

77 . אשר לדאגתה של התובעת (בעלת מגן דוידוף) לשמה הטוב, שמא תופיע פרשה זו במנוע החיפוש "גוגל", הרי במו ידיה יצרה פרסום חדש שכן תוצאת הליך זה, על פסק הדין שיינתן, תופיע ממילא – במנועי החיפוש המשפטיים, עם או בלי סיקור של הנתבע. על כך עליה להודות רק לעצמה.

_______________

ב"כ הנתבע,

רון לוינטל, עו"ד

מ.ר 41652__